בוקר אחד הייתי שליח ציבור במניין ישנוני וזכיתי ללמוד כמה דברים בקשר למבנה חזרת הש"ץ.
בהתחלת חזרת הש"ץ לא הייתי בטוח מהתגובה לברכה הראשונה אם היה ציבור אחרי או לא. כאשר סיימתי הברכה השנייה "מחייה המתים" אז שמעתי תנועה והשתתפות ואז הבנתי למה "קדושה" נסמכה ל"מחייה המתים".
אחרי זה המשכתי ביתר הברכות בתקווה שאשמע לפחות אמן אחד לכל ברכה כדי שלא תהיה ברכה לבטלה. וככה קרה שבכל ברכה שמעתי ממישהו אחר, במקום אחר בבית הכנסת, עונה "אמן".
אחד שהיה זקוק לרפואה הסתפק ב "רפאינו". אחד שהיה זקוק לפרנסה התעייף אחרי "ברכת השנים". ב"השיבה שופטינו" אחד אמר אמן בכוונה, ובברכת המינים שניים ענו אמן, כנראה בגלל התהליך המדיני.
בסוף חזרת הש"ץ הבנתי על חשיבות של תפילה במניין כדי שיהיה אפשר להתחלק בעול בתשע עשר ברכות עניית אמן – לפחות שתי ברכות לכל מתפלל. במידה שמישהו מוצא את עצמו מותש אחרי עניית האמן שלו, הוא יכול להתאושש עד איזו ברכה בהמשך.